שיטת ה-Cost Plus

שיטת Cost Plus היא שיטת תמחור בשימוש נרחב לקביעת המחיר של סחורות או שירותים המועברים בין צדדים קשורים. לפי שיטה זו, מחיר ההעברה מבוסס על עלות ייצור הסחורה או השירותים, בתוספת אחוז מוגדר לכיסוי ההוצאות בתוספת שולי רווח.

עלות ייצור הסחורה או השירותים נקבעת על ידי חישוב כל העלויות הישירות והעקיפות הקשורות לייצור, לרבות עבודה, חומרים, תקורה והוצאות אחרות. לאחר חישוב העלות הכוללת, מתווסף אחוז רווח כדי להגיע למחיר ההעברה.

הרווח נקבע על סמך עסקאות דומות בין צדדים לא קשורים או על סמך מדדים בענף. במילים אחרות, המחיר צריך לשקף את הרווח שגורם בלתי תלוי היה מצפה להרוויח עבור ביצוע תפקיד דומה בענף דומה. זה מבטיח שמחיר ההעברה עולה בקנה אחד עם מה שייגבה בעסקה בטווח זרוע (Arms Length).

לדוגמה, נניח שחברת בת של חברה רב לאומית מייצרת מוצר שנמכר לחברה בת אחרת במדינה אחרת. עלות ייצור המוצר היא 100 דולר, והחברה רוצה להרוויח שולי רווח של 10%. בשיטת Cost Plus, מחיר ההעברה יחושב באופן הבא:

מחיר העברה = $100 (עלות) + ($100 x 10%)

מחיר העברה = $100 + $10

מחיר העברה = $110

במקרה זה, מחיר ההעברה בסך 110$ יחויב על ידי החברה הבת המספקת לחברה הבת המקבלת. זה מבטיח שהחברה הבת המספקת מרוויחה שולי רווח של 10%, התואם את מה שגורם בלתי תלוי היה מצפה להרוויח.

לשיטת Cost Plus יש מספר יתרונות על פני שיטות תמחור העברה אחרות. ראשית, קל יחסית לחישוב מכיוון שהוא מסתמך על עלות הייצור בפועל. זה הופך אותה לשיטה טובה לשימוש כאשר אין עסקאות דומות בין צדדים לא קשורים. שנית, היא מספקת החזר הוגן על ההשקעה לחברה הבת המספקת, משום שהיא מאפשרת החזר של כל העלויות הכרוכות בייצור, כמו גם רווח סביר. לבסוף, השיטה שקופה וקלה להסברה לרשויות המס מכיוון שהיא מבוססת על עלויות הניתנות לאימות.

עם זאת, לשיטת Cost Plus יש גם כמה מגבלות. מגבלה אחת היא שהוא לא יכול להסביר נכסים בלתי מוחשיים או גורמים ייחודיים אחרים התורמים לערך המוצר או השירות. לדוגמה, אם המוצר המועבר כולל טכנולוגיה מוגנת בפטנט, ייתכן שעלות הטכנולוגיה לא תבוא לידי ביטוי בעלות הייצור. במקרה זה, שיטת תמחור העברה חלופית, כגון שיטת המחירים הבלתי מבוקרים להשוואה או שיטת חלוקת הרווחים, עשויה להתאים יותר.

מגבלה נוספת של שיטת Cost Plus היא שיכול להיות קשה לקבוע את אחוז הרווח המתאים. הרווח חייב לשקף את רמת הסיכון הכרוכה בפונקציות שמבצע הספק, כמו גם את הרווחיות הכוללת של הענף. קביעת אחוז רווח מתאים יכולה להיות מאתגרת במיוחד כאשר אין עסקאות דומות בין צדדים לא קשורים, או כאשר התעשייה מתמחה מאוד.

כדי לטפל במגבלות אלו, חשוב לבצע ניתוח יסודי של העובדות והנסיבות סביב העסקה, ולשקול מספר שיטות תמחור העברה לפני בחירת השיטה המתאימה ביותר למצב.

לסיכום, שיטת Cost Plus היא שיטת תמחור העברה נפוצה המבוססת על עלות הייצור בפועל, בתוספת אחוז רווח. שיטה זו מספקת החזר הוגן על ההשקעה לחברה הבת המספקת וקלה יחסית לחישוב. עם זאת, ייתכן שהשיטה לא תתחשב בנכסים בלתי מוחשיים או גורמים ייחודיים התורמים לערך המוצר או השירות, ויכול להיות מאתגר לקבוע את שולי הרווח המתאים. ככזה, חשוב לשקול היטב את העובדות והנסיבות של העסקה לפני בחירת שיטת תמחור העברה המתאימה ביותר.