שיטות למחירי העברה
מחירי העברה (Transfer Pricing) הם המחירים שבהם מועברות סחורות, שירותים, זכויות או נכסים בלתי מוחשיים בין צדדים קשורים בינלאומיים – כלומר, בין חברות שנמצאות בשליטה משותפת או שמהוות חלק מקבוצת חברות גלובלית. סוגיית מחירי ההעברה עומדת במרכז עניין של רשויות המס ברחבי העולם, שכן באמצעות תמחור בלתי נכון ניתן להעביר רווחים ממדינה אחת למדינה אחרת, לרוב לצורך הקטנת חבות המס. כדי להבטיח שהמחירים הנגבים בין חברות קשורות משקפים ערך שוק הוגן (arm’s length principle), נקבעו שיטות לתמחור העברה, המוכרות על ידי ה-OECD ורשויות המס.
להלן שלוש השיטות המרכזיות והמוכרות ביותר לתמחור העברה:
1. שיטת מחיר בלתי תלוי בר השוואה (Comparable Uncontrolled Price – CUP)
שיטת CUP היא אחת השיטות הישירות והמדויקות ביותר. בשיטה זו מבצעים השוואה ישירה בין המחיר בו נמכרה סחורה או שירות בעסקה בין צדדים קשורים, לבין אותו מוצר או שירות בעסקה דומה שנעשתה בין צדדים שאינם קשורים זה לזה.
יתרונות השיטה:
מספקת תוצאה הקרובה ביותר למחיר שוק אמיתי.
מאפשרת להסתמך על עסקאות אמיתיות קיימות בשוק.
חסרונות השיטה:
קשה ליישם כאשר אין עסקאות השוואה מדויקות.
עלול להיות קושי לזהות ולהתאים את כל התנאים של העסקאות (כמו תנאי אשראי, תנאי אספקה, תקופת תשלום, נפח העסקה ועוד).
דוגמה: חברה א’ בישראל מוכרת ציוד תקשורת לחברת האם שלה בארה”ב. אם קיימת עסקה דומה שבה חברה אחרת בישראל מוכרת את אותו ציוד לחברה אמריקאית שאינה קשורה, ניתן להשתמש במחיר שנקבע שם כבסיס להשוואה.
2. שיטת עלות פלוס (Cost Plus Method)
שיטה זו מתאימה בעיקר כאשר מדובר במכירת מוצרים בין חברות קשורות, במיוחד כאשר מדובר ביצרנים או ספקי שירותים. במסגרת השיטה, נקבעת תחילה עלות הייצור הישירה והעקיפה של המוצר או השירות, ולאחר מכן מוסיפים שיעור רווח סביר (Markup) על מנת להגיע למחיר העברה סביר.
השיקולים המרכזיים בשיטה:
מהם מרכיבי העלות? האם כוללים רק חומרים ועבודה, או גם הוצאות ניהול, פיתוח, שיווק, ציוד קבוע ואפילו מימון?
מהו שיעור הרווח שיש להוסיף – האם זהו ממוצע ענפי, מדד מקובל, או תוצאה של השוואה לעסקאות דומות?
יתרונות:
מתאימה למצבים בהם אין מחירי שוק ישירים להשוואה.
מתאימה במיוחד לספקי שירות פנימיים (Shared Services) ולחברות פיתוח.
חסרונות:
עלולה להיות מושפעת ממדיניות החשבונאית של החברה.
קשה לקבוע מהו שיעור הרווח הסביר בנסיבות מסוימות.
דוגמה: חברת מו”פ בישראל מפתחת מוצר עבור חברת אם באירופה. שיטת העלות פלוס מאפשרת לה להגדיר את העלויות הישירות (שכר מפתחים, תוכנה, ציוד) ולהוסיף רווח מוסכם של למשל 10% לקביעת מחיר העברה.
3. שיטת מחיר המכירה החוזרת (Resale Price Method)
שיטה זו הפוכה למעשה לשיטת העלות פלוס ומתאימה למצבים בהם החברה הקשורה משמשת כמפיץ של מוצרים. כאן, מתחילים ממחיר המכירה ללקוח הסופי ומפחיתים ממנו את שיעור הרווח המקובל, כדי לחשב את מחיר ההעברה בו נמכר המוצר לחברה הקשורה.
יתרונות:
מתאימה למצבים בהם אין שקיפות מלאה לגבי עלויות הייצור, אך יש מידע על מחירי מכירה ללקוח הסופי.
מתאימה לחברות שיווק והפצה.
חסרונות:
קשה לקבוע את שיעור הרווח המתאים להפחתה.
עלול להיות קושי לזהות את תרומת החברה המפיצה לעסקה – שיווק בלבד או גם תכנון, אחריות, אחר-מכירה ועוד.
דוגמה: חברה ישראלית מייבאת מוצרים מהחברה-האם באירופה ומשווקת אותם ללקוחות בישראל. אם מחיר המכירה ללקוח הסופי הוא 1,000 ₪ ושיעור רווח שיווקי מקובל הוא 20%, ניתן להניח שמחיר ההעברה הסביר הוא 800 ₪.
סיכום
הבחירה בין השיטות תלויה בפרטי המקרה, בסוג הנכסים או השירותים, בזמינות נתוני השוואה ובמבנה הפעילות של החברות. לעיתים, כדי לחזק את העמדה מול רשויות המס, חברות מבצעות מחקר מחירי העברה (Transfer Pricing Study) המפרט את ניתוח השוק, ההשוואות והשיטה הנבחרת. חשוב לבצע את ההתאמות בזמן אמת ולתעד את ההחלטות על מנת להימנע ממחלוקות עם רשויות המס בעתיד.
הבנה נכונה של שיטות תמחור ההעברה חיונית לחברות בינלאומיות והיא חלק בלתי נפרד מתכנון מס אחראי ומבוקר.
